אלבניה עם החברים

קיץ 2020. העולם בלגן, הטיסות בקושי חוזרות לעצמן, וכולנו רעבים לצאת מהבית אחרי חודשים של סגר. ואז — הכיוון הכי פחות צפוי: אלבניה. לא טורקיה, לא יוון, לא תאילנד. אלבניה. ארץ שרובנו בקושי שמנו עליה יד על המפה.

אנחנו, חמישה חברים מצפון הארץ, עם תרמילים, לא הרבה כסף, והרבה סקרנות — החלטנו לתת צ'אנס לאחת המדינות הכי פחות מוכרות באירופה. מה שמצאנו שם שינה את הדרך שאנחנו מסתכלים על נסיעות.

"אלבניה היא אירופה של לפני עשרים שנה — לא מקולקלת, לא מתויירת, ובלי תחושת תיירות מוגזמת. בדיוק מה שחיפשנו."

למה בכלל אלבניה?

הייתה לנו שאלה אחת: איפה אפשר לקבל חוף ים מדהים, הרים, אוכל טוב, ואנשים אמיתיים — בלי לשלם כמו באיטליה? התשובה עלתה שוב ושוב: אלבניה.

כמה עובדות שהפתיעו אותנו לפני הנסיעה:

טירנה — עיר שמסרבת להיות משעממת

נחתנו בטירנה עם ציפיות נמוכות. יצאנו עם פה פעור. הבירה של אלבניה היא אחת הערים הצבעוניות, הרועשות והחיות שביקרתי. הבניינים הקומוניסטים הישנים מצופים בצבעים של זוהר — כחול חזק, כתום, ירוק — יוזמה של ראש העיר לפני עשורים שהפכה לסמל.

כיכר סקנדרבג היא הלב של העיר. אתרמו שם ב-Blloku, השכונה שהייתה שמורה רק לאנשי המפלגה הקומוניסטית בתקופת הדיקטטורה וכיום היא מוקד הבילוי הכי שוקק. קפה ב-50 ₪ ישראלי לאדם כולל ארוחת בוקר, רחוב שאי אפשר לעמוד מהצלחות של מזון מקומי בזול.

הריביירה האלבנית — אחת הכמוסות של ים התיכון

שמעתם על ריביירה צרפתית. על חוף האמלפי. על סנטוריני. יש גם ריביירה אלבנית — ורוב תיירי העולם עדיין לא יודעים שהיא קיימת.

מ-Vlorë ועד Sarandë — כ-150 ק"מ של חוף ים עם מים בטורקיז כהה, חופים שאין בהם אף מונופוד-סלפי, ואוכל ים טרי שהוגש לנו ישר מהסירה לצלחת. הלכנו ל-Dhermi,Himara ו-Ksamil — ו-Ksamil גנב לנו את הלב.

⤢

Ksamil היא עיירת חוף קטנה ממש על הגבול עם יוון, מול האי קורפו. המים כל כך שקופים שאפשר לראות את האצות בעומק של 4–5 מטר. שכרנו סירה ל-3 שעות, הגענו לאיים קטנים ביניים, ובילינו יום שלם מבלי לפגוש אף תייר ישראלי אחר.

בראט — עיר אלף החלונות

אם יש עיר אחת שצריך לראות באלבניה — זו Berat. עיר UNESCO עתיקת יומין, שבנויה על הר ומוצפת בבתים לבנים עם חלונות ענקיים שמשקיפים לאגן התחתי. התמונות לא עושות לה צדק.

עלינו לטירה הביזנטית בשעת שקיעה. מהחומות ראינו את כל העיר מתפרשת מתחתינו — הנהר Osum, הרבעים הישנים Gorica ו-Mangalem, ואיזה שקט מוזר שלא ציפינו לו. שקט מהסוג שמרגישים רק כשממש רחוק מהבית.

האוכל — הפתעה הגדולה של הנסיעה

הרגעים שזוכרים

חמישה ימים. אבל יש רגעים שנשארים הרבה יותר זמן:

היום שאבדנו את הדרך לכפר הרים קטן ליד Berat — עצרנו לשאול כיוון, ובעל הבית הזמין אותנו פנימה לקפה. אחרי עשר דקות לא הצלחנו לצאת משם. שעתיים של אוכל, שתייה מקומית ושיחה עם גוגל-טרנסלייט. האדם הזה לא קיבל שקל.

שחיית לילה בים ב-Ksamil — מים שחורים, כוכבים ולא נשמת אדם על החוף. ממש, ממש לא ישראל.

הנסיעה ב-Llogara Pass — מעבר הרים בגובה 1,027 מטר עם צוקים מצד ימין וים כחול עמוק מצד שמאל. אחת מנסיעות האוטו הכי יפות שעשיתי בחיי. הנהג שלנו עשה את זה ב-120 קמ"ש — פחות יפה.

תקציב — אלבניה עדיין זולה (מאוד)

7 טיפים לנסיעה לאלבניה

אלבניה — הפנינה הפראית של הבלקן

14 תמונות שמספרות את הנסיעה טוב יותר מכל מילה. גללו קדימה.

›‹

1 / 14

אלבניה — הפנינה הפראית של הבלקן

אחרי הכל — האם חוזרים?

כולנו בקבוצה ענינו "כן" עוד לפני שנחתנו בחזרה. אלבניה נתנה לנו בדיוק את מה שחיפשנו: ים מדהים, הרים, אוכל אמיתי, ואנשים שלא התיירות עדיין לא קלקלה אותם. הכל בתקציב שמגוחך בהשוואה לכל מדינה אירופאית אחרת.

אחרי שנתיים שמנו אותה על המפה, נראה שאלבניה מתחילה לקבל את תשומת הלב שמגיעה לה. אני ממליץ לכם לא לחכות יותר מדי — עוד כמה שנים יהיה שם יותר קוסטרבאר ופחות מה שהביא אותנו לשם.

"אלבניה לימדה אותי שהמקומות הכי שווים הם לא תמיד אלה שכולם כבר מכירים — לפעמים צריך לחפש קצת יותר מזרח על המפה."